הורות אז והיום..

כחלק מתהליך הפרישה מצה"ל חלקינו שבים ופוגשים את ילדיהם בתכיפות רבה יותר ובפרספקטיבות שונות מאלה שהורגלנו אליהם במהלך השירות.
הורות – אז והיום בחלון ראווה בחנות בוושינגטון ,ארצות הברית, היה תלוי פוסטר ענק עם "עצות להורים" כפי שהשתנו עם השנים:
1910- הפלק להם!
1920- אל תיתן להם!
1930- התעלם מהם!
1940- חשוב איתם!
1950- אהוב אותם!
1960- תבין אותם!
1970 – יש להם זכויות!

בעבר נתפסה ההורות כמשימה פשוטה,אולם כיום היא נתפסת כמשימה המצריכה השקעה של זמן ומשאבים רבים.
רבים סבורים שההורות היא המשימה הקשה והמורכבת בין כל המשימות עימן מתמודד האדם הבוגר. ההורים עומדים
מול לחצים כלכליים וחברתיים קשים,יותר אמהות עובדות מחוץ לבית. ההורים,רוצים וצריכים לתת מענה לצרכים
הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים של הילדים שלנו, לטפח את הזוגיות שלנו, את הקריירה שלנו ואת עצמינו,כבני אדם אינדוודואליים שרוצים לחיות את חיינו.
ילדינו מתבגרים היום יותר מהר מבעבר. אנחנו חיים בחברה דמוקרטית,מגיל צעיר מאוד ילדים אומרים זכותי!
מי מאיתנו לא חווה את הזאטוט אומר "אתה לא מחליט עליי" או " אני מחליט על עצמי".
דוגמא בולטת ל"מהפכה" ניתן לראות בגישה השונה שלנו , כאשר אנו היינו צעירים אם איחרנו לחזור הביתה בשעה שנקבעה ( הייתה דרושה לכך העזה) אמרנו "אני חייב לרוץ הביתה אחרת אימא תהרוג אותי…זוכרים?
היום ,לעומת זאת, כשאנו ההורים מאחרים או מתעכבים לשוב הביתה אנו אומרים "אני חייבת לרוץ הביתה ,הילד יהרוג אותי…"

הילדים חשופים לאמצעי התקשורת ולאינטרנט-הם לא תלויים בנו כמקור מידע.לפעמים אין לנו אפילו ידיעה למה נחשפים הילדים .העולם שונה.פעם הדברים היו ברורים, היום אנחנו לא בדיוק יודעים.
ואנחנו נותרים מבולבלים! הבלבול מקורו במעבר מחברה אוטוקרטית לחברה דמוקרטית.במשפחה ההורה דיבר והילד שתק.היה מי שקבע מה מותר ומה אסור,מה נכון ומה לא נכון.
והיום? היום אנחנו מבקשים את רשותם ולומדים לשתוק…לא פעם אנו פונים אליהם בצורת שאלה – אימא ואבא הולכים הערב לסרט, בסדר?הילד למד מי המחליט, דעתו של מי נחשבת גם אם בסופו של דבר נהגנו על פי רצוננו
( לעיתים).
היו במשפחה קריטריונים של גיל ומין,אשר קבעו את ההיררכיה המשפחתית: אבא,אימא,אח בכור,ילדים
בסמכות האוטוקרטית היו יחסי כפיה-ציות.תפקיד ההורה היה לדאוג , שהילד יהיה ממושמע,שיטת החינוך הייתה מבוססת על "שכר" ו"עונש".שיטת חינוך כזו ,מניבה תוצאות מיידיות.מילת המפתח היא שליטה.
ההורים הם הקובעים הבלעדיים והילדים הגדלים במשפחה לומדים את ערך הכוח,ומפנימים את המסר, כי על כל מעשה יש גמול או עונש,איומים,צעקות ומכות.
הפחד מהתפרקות מתפקיד הורה מוביל לרצון לחזור למשטר הישן. זה לא אסור – אך זה בודאי לא כדאי.
מהמקום הזה, הכבול, האדם הלך אל מקום שיש בו חופש, הכרה באינדוודואל, במעבר מחברה אוטוקרטית לחברה דמוקרטית הורים רצו להימנע מצעקות,איומים,, האשמות, ענישה ובטעות
עברו לקצה השני: מפצירים, מתחננים, מתנצלים, עושים במקום הילדים דברים שהם יכולים לעשות לבד. הילדים מרגישים שהם בעלי הבית.

לסיכום
המשפחה אמורה להוות את התא הראשון ,בו יתאמן הילד בחינוך לדמוקרטיה.
שוויון ערך האדם: ההורים הם המנוסים, המפרנסים, המבוגרים. הילדים צעירים ותלויים בהוריהם, אבל – הילד הוא שווה ערך! הוא יכול להועיל ולתרום עלפי גילו ויכולתו.
כבוד הדדי: כבוד לעצמינו וכבוד לאחרים. בדמוקרטיה אין אנרכיה. אנו מחליטים איזה בית אנו רוצים!
להורה יש תפקיד של מנהיג – להכיר את הדרך, להכיר את המגבלות ולחפש דרכים לטפל במגבלות.

התפקיד ההורי היום הרבה יותר מורכב מאשר היה פעם – כאמור המציאות מאוד השתנתה.ואנו ההורים נותרים חסרי אונים אל מול הדרישות והפערים שחווינו עם הורינו.

אז בקיץ הבא אני נוסעת לוושינגטון שוב.
אני אחזור לאותה חנות ואני מניחה שאחת משתיים..
או שהשלט הזה הוסר או שאראה שם את ההמשך..

1970 – יש להם זכויות
…………………….
2015 – יש גם לנו זכויות ולהם גם חובות ..

אני מאמינה שאפשר לחוות הורות אחרת מעצימה, מכוונת, משתפת ומהנה .