משחק הכסאות או בשמו ה"חביב" כסאות מוזיקלים הוא אחד המשחקים שיש בו מרכיבים לא נוחים של תחרות מוגברת ותחושת החמצה לילד/ה
אך מאידך מזמן לנו סימולציה בגיל מוקדם מאוד למה שבאמת מחכה לנו בחיים, בקריירה ובעסקים.
כילד, זכור לי שכל עוד נתנו לנו להחליט מרבית הילדים העדיפו משחק אחר ולא את משחק הכסאות.
משהו בלחץ, בחוסר הוודאות או ברעיון הזה שאתה נדבק לגוש הכסאות כמעט בלי יכול לשלוט בזה ומחוייב (במקביל) להשקיע קשב רב במוזיקה כדי לנסות לנבא מתי הגננת תנמיך את הקול ל MUTE או תלחץ STOP (תלוי מתי היית ילד/ה).
מאוחר יותר זה פוגש אותך במסיבת כיתה כאשר אין מספר שווה של בנים ובנות.
ובאויר השאלה: מי יהא הנחשון שיזמין את מלכת הכיתה או סגניתה לסלואו?
וגם את השאלה מי יישאר "ללא כסא" ?
בצבא זה מוצא אותך מתמודד/ת על תפקיד כחייל חובה בסוף קורס (אשאר להדרכה או אשובץ בבסיס קדמי)
בהמשך כקצין/ה מתמודד באשכול על תפקיד (רק שאין גננת שעוצרת את המוסיקה וגם לא הכל תלוי בך אלא בעמו"ס)
וכך הלאה בקריירה, בזוגיות , בעסקים ובחיי היומיום.
משהו אחד שמצאתי טיפה שונה בין המשחק לחיים.
זה שבמשחק הילדים אתה חייב לגלות ערנות, לציית לכללים ,להיצמד לכסאות ולחדד חושים.
בעוד שבחיים האמיתיים יש כאלה ש"מדלגים" על סבבים, לא נצמדים לכסאות, לא מקשיבים למוסיקה אלא רק צופים מהצד.
ודווקא מהלך זה הוא מה שמאפשר להם לזהות מרחוק את ההזדמנות ולהיכנס למשחק בתזמון מושלם כדי לנצח את מי שנשאר בזירה.
(על משקל שאמר וורן באפט; "מי שעובד אין לו זמן לעשות כסף").
אז אולי בכל זאת המשחק הפחות אהוב הזה בגיל ילדות הוא סימולציה לא רעה לחיים האמיתיים .
ועם המוסיקה והפיכתו למשהו היתולי כייכול הוא סוג של "הכנה מתווכת" לא רעה לעולם תחרותי עם משאבים מוגבלים שנפגוש כאשר נהפוך לנוער ולכשנתבגר.
ותכלס – אם כמות הכסאות הייתה תואמת לכמות הילדים זה היה מאוד מרגיע אותנו כילדים אבל אז זה כבר לא היה בזה פוטנציאל למשחק.
