פרישה מצה"ל ? זה יכול לקרות גם לנשואים ביותר; רגע אחרי השחרור מגיעים אנשי הקבע הביתה ומגלים בתוכו משהו שהם לא ממש יודעים מה לעשות איתו: אישה או בעל במשרה מלאה.
במקרה הטוב, המשבר הזוגי חולף אחרי סדנה טיפולית שמעביר הצבא. במקרה הרע, נאלצים השניים לקבוע דייט על מדרגות הרבנות. ויש גם מי שנתקל בבעיה ההפוכה: אנשי קבע שהתחתנו
עם צה"ל – וביום הפרישה מוצאים את עצמם לגמרי לבד. עדיין מחכים לשחרור? (כל הזכויות שמורות לעיתון "במחנה" ואתר דובר צה"ל ,ביטחונט היה שותף פעיל בהכנת הכתבה)
אורין רוזנר (כתבת ב"מחנה")
איך מריח בית? יש שיאמרו כמו מאפה בתנור, או כמו דשא שזה עתה נקצץ. רס"ן (מיל') רזי, מפקד גף מסוקים בבסיס רמת דוד, זוכר את ריח הצבע הטרי ממלא את ריאותיו כשהיה מגיע לביתו באזור,
אחרי שבוע ארוך בצבא. הוא רצה להאמין שכשיגיע הביתה ביום שישי, הבעיות בחיי הנישואים שלו יישארו קבורות בימי החול. הוא קיווה להתגעגע, כי האמין שהגעגוע יעשה לזוגיות טוב. אבל אז אשתו הייתה
פותחת את הדלת, נושמת עמוק את הכעסים שבגרונה. "צבעתי את הקיר בשבילך", היא הייתה אומרת.
"צבעת לעצמך", היה חושב רזי, כשהוא עומד במפתן הדלת עם התיקים, והריח מעקצץ באפו. אחרי כמה פסיעות היה מגיע לסלון, ובמקום ליפול על הספה ולחבק את ילדיו, הרגיש שמשהו שונה. הטלוויזיה הוזזה.
הרהיטים שינו מיקום. אשתו אהבה לשנות את העיצוב, לחדש את הבית, והפסיקה להתייעץ איתו כשהיה נעדר. "הרגשתי אז כמו תייר", הוא מודה.
רזי היה אז בבית, אבל לא הרגיש בבית. לפעמים כבר בשבת בבוקר היה תולה את התיקים על כתפו ועוזב, חוזר לבסיס. אחר–כך פרש מהצבא. אחר–כך התגרש ועזב את הבית. אנשי קבע מתבדחים ביניהם,
שאחרי הפרישה הקצין תמיד משפץ את הבית, קונה ג'יפ ואז מתגרש. הוא דווקא קנה אופנוע.
לא חופרים, נוגעים
רזי אולי חש בודד באותם ימים, אבל הוא ממש לא לבד בהרגשתו. אנשי קבע רבים נכנסים הביתה ביום שאחרי הפרישה, מתמתחים, אומרים שלום, ומצפים לתפוס מיד את מקומם כהורים וכמנהלי הבית – אך מגלים שטעו.
המקום הזה נתפס על–ידי בן או בת זוגם כשהם פיקדו על גדוד או ניהלו תחזוקה של טייסת. במקרה הטוב הם מצליחים לשקם את הנישואים; במקרה הרע הם מגיעים אל מדרגות הרבנות.
גם בצה"ל הבינו שמדובר בבעיה, והקימו עבור אנשי הקבע סדנה המיועדת לפורשים ולשותפיהם לחיים. מבט מהיר בזוגות שמשתתפים בסדנה מגלה מיד שהם מגיעים אליה ספקניים. הם נכנסים אל החדר הממוזג
ונצמדים זה אל זו, תוהים מדוע באו ומה ייצא להם מכל זה.
"יש אנשים שמפחדים לחפור בבעיות ולגלות דברים שאולי יביאו אותם לגירושים", מסבירה ד"ר דורית ריטר, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנת "ביחד" מטעם מ?נהל הפרישה באכ"א. ומה קורה אם חופרים בזוגיות?
"אנחנו לא חופרים", מתקנת ד"ר ריטר את בחירת המילים. "אנחנו נוגעים בבעיות. אנחנו מסתכלים, לומדים לראות נקי. מסתכלים על זוגות אחרים, מקבלים כלים אמיתיים לעבודה על הזוגיות".
כל הזוגות שהתראיינו לכתבה זו, רובם לא לייחוס, מספרים שאף אחד לא מתגרש בגלל הפרישה. הבעיות תמיד טיילו בין הרגליים, הם אומרים, אבל נבעטו בחזרה אל שגרת הצבא. הפרישה היא רק הקטליזטור.
"צריך להבין שמישהו אחר ניהל את הבית בזמן הזה, מישהו לקח את המושכות לידיים ודאג במקומם", מסבירה ד"ר ריטר.
"זה נדמה לנו כמובן מאליו, שקצין פרש מהצבא אתמול ותוך רגע אמור להפוך לסמכות מול הילדים שלו. אבל זו מודעות שצריך לפתח. אסור להגיד לבעל ולאבא שפורש משירות ארוך 'אני כבר שנים פה,
אל תתערב כי אני יודעת טוב יותר'. צריך ללמד את בן הזוג להיות שותף. זו תפיסת מקום חדשה שלו בבית, שצריך ללמוד לעשות".
מדבריו של רזי עלול להתקבל הרושם שהוא נכנע מהר, אבל האמת היא שהוא וגרושתו השתתפו בסדנת "ביחד", וחשפו מול הזוגות האחרים את הקרביים של חיי הנישואים שלהם. "בזכותנו הסדנה הזו
קיבלה עוצמה", הוא אומר. "הזוגות האחרים נפתחו בעקבותינו. סיפרנו על הריבים, על זה שעזבתי את הבית באמצע הסדנה".
בכל מפגש הזוגות קילפו את עצמם מעט יותר, נתנו לאחרים לראות את הסערות ביניהם, את השנים של השתיקות, ההדחקות והמתחים. "זו כוחה של הקבוצה", אומרת ד"ר ריטר. "פתאום אנשים
אומרים: 'אני לא לבד. יש עוד אנשים שעברו את זה. גם להם יש כעסים, וכל אחד מתמודד ומוצא פתרון שמתאים לו. מישהי הרגישה לא בסדר שהיא כעסה כל הזמן, ומישהי אחרת אומרת 'לא, גם אני כעסתי'.
פתאום היא מרגישה שהיא נורמלית. מי לא רוצה להרגיש נורמלי?"
רזי מאמין שלו הסדנה הייתה כוללת עוד כמה מפגשים, ההליכה לרבנות אף הייתה עשויה להיחסך ממנו. "אם הסדנה הייתה נמשכת, היא הייתה יכולה להציל את המצב בשקט", הוא אומר, אבל בלי חרטה בקולו.
"עד שאתה מקלף את המחסומים מעצמך, ועוד ועוד זוגות נפתחים, ועד שכל הבעיות נמצאות על השולחן – הם אומרים 'טוב, תודה רבה לכם, להתראות, נגמרה הסדנה'. בשלב הזה, הבעיות כבר על השולחן, ולא יודעים מה לעשות איתן".
בלי להחליף מילה
אבל הסיום יכול להיות אחר. לפעמים אפילו טוב הרבה יותר. תכירו את רס"ן (מיל') דני שמעוני, לשעבר ראש תחום ייצור ביחידת האחזקה של חיל האוויר, שהשתחרר ב–2006 ואשתו, רס"ב (מיל') ענת שמעוני,
לשעבר נגדת משאבי אנוש בחיל האוויר, שנפרדה מצה"ל ב–2007. הם הכירו בצבא כאנשים עסוקים מאוד, ועכשיו שניהם יושבים בנעלי בית בביתם החדש במושב ערוגות. גם שם יש ריח של צבע טרי, אבל הקירות לא סוגרים עליהם.
שניהם ידעו שהשירות הצבאי לא עושה טוב לזוגיות, אך דאגו לעצור את הסחף בזמן. "הלכנו לטיפול זוגי כבר במהלך השירות בקבע", מספר דני. "הרגשנו שאנחנו זקוקים לזה. היו לילות שהיינו מגיעים הביתה
בשעות שונות ונכנסים למיטה בלי שבכלל החלפנו מילה אחד עם השנייה".
זו בעיה לטפח את הזוגיות בקבע, מודים שניהם. "יש לחצים אדירים. אתה לא בבית, היא לא בבית. וההתחככות באוכלוסייה השנייה – אני עם החבר'ה שלי מהצבא והיא עם החבר'ה שלה – לא פשוטה", אומר דני.
וענת מוסיפה: "אין מה לעשות, יש רגעים שאת הרבה לבד. הייתי קמה בארבע וחצי בבוקר, מארגנת את הבית, מתקלחת ויוצאת לעבודה. בתשע בערב דני היה בא הביתה לאכול, ואז בזמן הארוחה היו מתקשרים
ומבקשים שהוא יחזור, כי זה עניין של חיים ומוות. כשהוציאו אותי מהמקווה לפני החתונה, הוא בכלל לא חזר מהצבא. רק ביקשתי להזכיר לו שמחר יש חתונה וכדאי שהוא יגיע. הוא באמת לקח יום חופש". "חצי יום חופש", מתקן אותה דני.
ענת מספרת שאת גידולם של שני הילדים הגדולים שלהם, שמשרתים היום בצבא, היא החמיצה בגלל השירות התובעני שלה. גם לאסיפות ההורים דני היה מגיע במקומה. עכשיו בתם הקטנה, רוני (8), מתגנבת
אל הסלון ומתיישבת בחיקה. "היו אנשים שאמרו לי: 'תשמע, אני לא בא שבועיים הביתה, וכשאני כבר מגיע, אין לי כוח לכלום", מספר דני. הילד בא אליי, אז אני משקיע בו שתי דקות כי אני צריך גם זמן לעצמי'.
לי זה לא היה ברור. אם לא הייתי מגיע שבועיים הביתה, המצב היה הפוך – הייתי מרגיש צורך לתת הרבה יותר".
השמעונים מאמינים שהעובדה ששניהם שירתו בקבע, גרמה להם להבין זה את זו טוב יותר, לדעת מה גורם לכל אחד מהם להתנהג כפי שהוא מתנהג. רזי, לעומתם, הבין שאשתו, לימים גרושתו, לא יודעת כמעט
כלום על העיסוק שתופס את מרבית זמנו. הוא מספר שיום אחד היא הגיעה למסיבה שנערכה בבסיס. היא נכנסה למשרדו, ראתה על הלוח שהוא מפקד על יותר מ–80 חיילים ופלטה בפליאה: "וואו".
"התגובה שלה רק צבטה אותי עוד יותר", משחזר רזי. "כאב לי שרק אז, אחרי כל–כך הרבה שנים, היא הבינה מה אני עושה. זה לא שישבתי בצבא רגל על רגל. לא הייתי איזה קצין שאחראי על ניקיון או רכבים –
הייתה לי אחריות על חיים. עשיתי משהו חשוב לא פחות מהמשפחה שלי".
"אם יש בעיה ולא מטפלים בה, היא לא תיעלם, היא תחמיר", קובעת ד"ר ריטר. "למה שיהיה בסדר בפרישה? איך יהיה בסדר? אנחנו מתחילים משהו חדש – התנאים משתנים, התפקידים משתנים, הזמן ביחד משתנה.
לפעמים האישה מצפה שתקום מחר בבוקר ולא תסתובב לה בין הרגליים. היא מצפה שתלך לעבודה ותביא כסף".
רס"ן (מיל') אבי פרנקל, שהקים את אתר "ביטחונט" לפורשי צה"ל ומערכת הביטחון, מסביר שהקושי העיקרי הוא להתרגל לחיי היום יום החדשים. "צריך להתמקם מחדש בבית, להיכנס לשגרה ועם זאת להתמודד עם ההכנסה שיורדת", הוא מסביר.
גם פרנקל הבין שהעניינים הרומנטיים תופסים חלק נכבד ממחשבות אוכלוסיית הפורשים. עכשיו הוא אפילו חושב לעזור להם למצוא אהבה. "כבר הרבה זמן שאני תוהה אם לאפשר היכרויות באתר", הוא אומר.
"אני לא יודע איך זה יתקבל בקרב הגולשים. חשבתי להקים אתר נפרד או ליצור לוח שייקרא 'ביטחון בקשר' – ייתכן שזה יכול להצליח, מאחר ופורשי צה"ל באים מאותן נורמות ומאותו רקע".
סיר לחץ נוראי
אחרי שצלחו את הזוגיות בקבע, השמעונים מנסים כעת לעבור את המכשול הבא במסלול: הלוקסוס הלא מוכר שנקרא זמן פנוי, שלא לומר בטלה לשמה. אם יש משהו שמשגע את ענת,
זה להבחין בדני קורא ספר על הספה. "אני לא יכולה לראות אותו ככה. אני רגילה לראות את הבן–אדם עובד ומוציא את הנשמה, ופתאום הוא שוכב על הספה", היא מתעצבנת.
"כשהוא שם את השמיכה, אני בכלל משתגעת. זה לא בסדר מצדי, אני יודעת, אני צריכה לכבד אותו, אבל אני לא יכולה לראות את זה, אני לוקחת את הרכב ונוסעת".
דני, מצדו, שמח שסוף–סוף מצא את הזמן לקרוא ספרים, ובקשר לשמיכה, הוא מסביר: "קר בחוץ". "אחרי השחרור הלחצים בין בני הזוג גדלים", הוא מוסיף. "יש יותר הזדמנות לפיצוצים.
זו תקופה של לחצים, כי יש המון אי–ודאות לגבי מה יקרה מחר".
ובעניין המחר – ענת לוחצת עליו למצוא עבודה אחרת מאשר עיסוקו הנוכחי – "ייעוץ עסקי לחברות". אבל אם תשאלו אותו, זוהי משימה לא פשוטה בכלל. "אנשים שוכחים שאין להם כלים", הוא אומר.
"עולם העסקים הוא עולם של נמרים. מה יעשה מג"ד שמשתחרר? הוא יודע לרוץ על ג'בלאות והוא היה לוחם מעולה, אבל הוא לא ניהל פירמה. הוא בא עם חוסר הבנה כלפי העולם העסקי, כמו בן 21.
אחד כזה שיוצא החוצה ומנסה את כוחו ונכשל, נעשה מתוסכל. ואז אתה חוזר הביתה ואשתך מתסכלת אותך עוד יותר ואתה שוב מפסיד". "אתה צריך עבודה מסודרת", אומרת אשתו ברצינות גמורה.
"אנחנו לא משחקים באמא ואבא".
רזי מסכים עם הטענה כי הקושי להשתלב באזרחות הוא גורם שתורם משמעותית להתערערות הנישואים. "בגיל 45 אתה צריך להוכיח את עצמך מחדש בקריירה שנייה", הוא אומר. "איך תביא את
הכוחות לזה עכשיו? פקידה צעירה אומרת לך מה לעשות ואתה יודע שאתה צריך להוריד את האף. התהליך הזה גורם לך להרבה מחשבות על הזוגיות ועל הילדים. זה סיר לחץ נוראי. שלחתי קורות
חיים ל–900 מקומות ואף אחד לא ענה, ובבית חושבים שזה מובן מאליו שאני אמצא עבודה. אתה הרי קצין, אתה יודע להסתדר. אבל לפעמים אתה פשוט מרגיש אבוד בעולם הזה של האזרחות".
קוראים לה רינת
אחרי שסיימתם להזדהות עם הנשואים והגרושים, הגיעה העת שתשתתפו בצערו של המגזר השלישי – הרווקים. כן, גם למי שנהנה מתדמית הוללת יש בעיות. אחרי שנים שבהן טיפחו הרווקים
לובשי המדים זוגיות רק עם צה"ל, ביום השחרור הם מוצאים עצמם לפתע לבדם במיטה. אפילו המירס כבר לא מצלצל לידו בלילה. "הם מגיעים הביתה ואין שם אף אחד שיכול אפילו להתרגז עליהם",
מסבירה ד"ר ריטר. "אין להם עם מי לחלוק. בשבילם בן הזוג היה הצבא, ועכשיו הם נותרים עם חלל ריק".
מתברר שגם עבור הרווקים, וגם עבור מי שהגיע ליום השחרור כשהוא כבר גרוש, בנה מ?נהל הפרישה סדנה. "לחוד", זה השם הלא ממש מרנין שנבחר לה. "הגעתי לסדנה והרגשתי לא שייך",
מספר רנ"ג (מיל') דוד חקק (46), משוחרר טרי ששירת כראש צוות אחזקת סימולטורים. "לא ידעתי אם המשתתפים בה רווקים או גרושים, לא ידעתי איך אנחנו קשורים אחד לשני.
בסופו של דבר הבנתי שהגענו לסדנה שהיא שותפות גורל. הרי כולנו אותו דבר, כולנו בודדים. זה הביא אותי להיחשף. שמתי את עצמי על שולחן הניתוחים", הוא אומר נינוח,
מגרד עם הכפית את הקצף המתוק מכוס הקפה שלו עד תום.
ההחלטה להיחשף השתלמה לחקק. בסיומה, הוא מצא את עצמו עם בת זוג, מנהלת בבנק, אותה פגש בעקבות הסדנה. "קוראים לה רינת", הוא אומר ועוצר לשנייה.
"אני מתרגש כשאני אומר את השם שלה". ביום בו הציע לה נישואים, התקבצו כל חבריו לסדנה בביתה של ד"ר ריטר וערכו מפגש חברתי. הוא התקשר לספר להם שהוא מתחתן.
שהוא לא שייך יותר לקבוצה החברתית שלהם. "הם שמחו מאוד", מספר חקק. "הרי כולם רוצים קשר. הרצון הזה הוא בנפש. זה מי שאתה".
כל הזכויות שמורות לעיתון "במחנה" ואתר דובר צה"ל ,ביטחונט היה שותף פעיל בהכנת הכתבה
