בועז אחי ואני עשינו טיול יומולדת (נולדנו בהפרש של 5 ימים ו-6 שנים) על האופנוע שלו.
במשך 7 שעות (נטו) הגב שלו הבקיע עבורי את הנוף שלפניי. הדרכים היו מפותלות ותלולות, אבל לא הרגשתי שמץ מתיחות או חשש, כי אני סומכת עליו בעיניים עצומות.
הייתי שמחה והיה בי את מלוא הרוגע ליהנות מהנוף המשגע ומריח הפריחה הממסטל שהתחולל מהפריחות הסגולות לתוך הקסדה שלי.
חשבתי לא פעם על כך שהיכולת לסמוך על אחרים היא, במידה רבה, מתנה שאדם מקבל מהוריו באמצעות חוויות הינקות והילדות המוקדמות.
זו מתנה שמכוננת את הזווית דרכה אנחנו חווים ובונים (או הורסים), בהמשך הדרך, את מערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים – בחברויות, זוגיות, עבודה, קהילה.
בשונה מאנשים שחיים בחוויה בסיסית שונה ("אי אפשר לסמוך באמת על אף אחד"; "תמיד ינסו לדפוק אותי"; "העולם הוא משחק סכום אפס"),
אני נותנת אמון באחרים די בקלות. אני מאמינה שיצר האדם טוב מנעוריו. הלב שלי פתוח, למרות שנפגע פה ושם. פתיחות היא ברירת המחדל שלו. כנראה שזו מתנה שקיבלתי מההורים.
הייתי אומרת אפילו שזו פריווילגיה, כי היא מאפשרת לי להתהלך בעולם הזה בהרגשה שאני רצויה ומוגנת.
וזה מאפשר לי להאמין בפוטנציאל של חיבורים לא טריוויאליים, וברצון של אנשים אחרים להיות לטובתי. זה מאפשר לי להעז. זה נותן לי יתרון.
האם אפשר גם לומר שאנשים שמקבלים יחס של אמון מהאחרים (ממני, למשל), יטו יותר להצדיק אותו?
וכך למעשה האמון שאני נותנת באחרים הוא בגדר נבואה שמגשימה את עצמה, ומאששת עוד יותר את הנחת-הבסיס שמנחה אותי?
אני זוכרת הרצאה של יעקב בורק מלפני 15 שנה בערך, בשם: "אמון, האם הוא משתלם?".
השורה התחתונה היא: כן, אמון משתלם.
המשאבים הרגשיים והאחרים שמושקעים בחשדנות, בתחזוקת ההגנות ובמלחמות להוכחת צדקתו של צד זה או אחר (מלחמה יכולה להתרחש גם במיטה, על הכביש או בחדר הישיבות, כן?) רבים לאין ערוך מהמשאבים שמופסדים מעת לעת (כי לא כולם סבבה, בסופו של דבר), כשפשוט סומכים על אחרים.
אבא שלי אמר לי פעם: אני מעדיף לישון בראש שקט, בידיעה שאולי מישהו מתישהו מנסה לרמות אותי, מאשר להיות עם נדודי שינה מתמידים במחשבות על איך כל הזמן מנסים לרמות אותי.
תודה, אחי,
על הגב הרחב שלך והלב הרחב שלך – שהם תמיד בשבילי – לפניי, מאחוריי ומצדדי. מקווה שנגמע יחד עוד קילומטראז' עצום – בארץ, בעולם, ובחיים עצמם.
פוסט מעצים של שירלי קנטור המפורשים באישורה
שימושכם
